גל הטרור הנוכחי החזיר את יהורם גאון לילדותו בירושלים המדממת וגרם לו לנסח מחדש את עמדותיו בנושאים הבוערים
יהורם גאון מסתכל על ירושלים המדממת והוא מודאג, מוטרד ומפוחד. הוא חוזר ומבקש שזה לא יהיה ראיון פוליטי, אבל גם הוא, שנולד בירושלים לפני כ־76 שנים, מחזיק בית פרטי בשכונת אבו תור והיה במשך עשור ממונה על תיק התרבות בעירייה, לא יכול להתעלם מהמצב.
"נולדתי בימי מלחמת העולם השנייה, אל תוך ירושלים, שהיתה מאוימת מכל כיוון אפשרי", הוא אומר בלהט, מרים את קול הבס המוכר שלו ופותח במונולוג כמעט בלתי ניתן לעצירה. "כן, כן, אני עוד מאז. מהימים ההם. אני זוכר את האיום של כוחות הציר הערבי על העיר ואני זוכר את אבא שלי רץ עם עוד מאות יהודים אל שוק מחנה יהודה וזועק לשמיים 'אנא, אדוני, הושיענו!'
"אני זוכר שבהרי הכרמל בצפון הכינו את מצדה השנייה, ואחר כך אני זוכר את מלחמת השחרור, את השיירות שעברו בשכונת בית הכרם שבה גרנו, את מלחמת סיני, את מלחמת יום הכיפורים, ואת המלחמה שאחרי ואחרי ואחרי. אני נמצא כאן מספיק שנים כדי להסתכל אחורה ולהגיד באמת ובתמים שהיו כאן ניסיונות אמיתיים לכונן שלום. היו כאן מספיק ראשי ממשלות שניסו. היו כאן מספיק משאים ומתנים.
"אולי גם אנחנו אשמים בכך שלא הסתייע להגיע להסכם שלום עם הפלשתינים, אבל יש אשמים גדולים מאיתנו. אנחנו חיים כבר שנים בתחושה שאם נחזיר שטחים כאלו או אחרים, ייכון פה שלום אדיר וניסע לשתות קפה בשוק של דמשק. אבל נוכח האירועים האחרונים אני מתחיל להבין שזה הרבה יותר מורכב, עמוק, שורשי, ובעיקר - לא סיפור של טריטוריה.
"כשאני פותח את האינטרנט ורואה ילדה פלשתינית אוחזת בידה סכין יותר גדולה מזרועותיה ומגופה, מניפה אותה מעל ראשה ואומרת למראיין שהחלום שלה הוא לשחוט יהודי - זאת מהלומה עבורי. אני יושב ותוהה, האם אפשר לעשות שלום עם מי שזהו חינוכו? שזאת שטיפת המוח שהוא עובר?
"אני לא יכול שלא לשקוע בדיכאון נוכח ילד בן 13 שרץ עם סכין ותוקע אותה בגופו של ילד בר מצווה אחר. איך אפשר יהיה להגיע להבנות בין הצדדים אם זה החינוך שיש שם? איזה גבר הוא צפוי להיות, ילד שיונק מגיל 13 מחשבות שצריך לשחוט יהודים?
לכתבה המלאה>>> ישראל היום