“נוקאאוט" כל כך לא מצחיקה, לא מושקעת ולא מדויקת שכבר היה עדיף את יגאל שילון. “Unreal" חושפת את הרוע מאחורי ממלכת הריאליטי ומייסדת ז'אנר חדש: דוקו על הסכין
זה לא היה נוקאאוט. זה היה הפסד שלי בנקודות. ארוך, מתמשך, הדקות עברו אחת אחרי השנייה וחטפתי עוד מכה ועוד מכה, אחת אחרי השנייה, איכשהו גורר רגליים עד סוף המר שקרוי ה"שעשועון" המייגע הזה.
“נוקאאוט", שבה מתחרים שניים מי ימתח באופן מוצלח יותר שני נמתחים, נכשלת כי היא מחפפת את העבודה. היא חוסכת מכל כיוון – בחשיבה, בצוות, בתפאורה – ומשלמת את מלוא המחיר בתוצאה. עופר שכטר נולד להיות קומיקאי כמו שצנונית נולדה להיות גלידה. מתיחה טובה היא עניין רציני הדורש תכנון וביצוע מדויקים מכדי להפקיד אותם בידי פנים יפות גרידא. גִעגועי צחוק מופרזים לא הופכים את האירוע החיוור לבדיחת השנה, שממש תובעת להתפתל ולהחזיק את הבטן. כבר עדיף יגאל שילון הגולש מכיסאו לכל עבר עם הסיגר בפה ובפוזת המהנדס.
“נוקאאוט" כולה משדרת קמצנות, חיסכון, רצון לייצר מוצר רזה שימלא משבצת ויעביר את ימי הקיץ האלה עם כמה שיותר קרטון וכמה שפחות כסף. חדר הבידוד ממחלות נגיפיות, שאליו נכנסו שני הנמתחים, נראה יותר כמו שקית ניילון. חדר האשפוז, שבו כאילו נלחמים בבית חולים וולפסון בנגיף האבולה ובשפעת הגמלים, הזכיר את חדר האחות בבית הספר.
לכתבה המלאה>>> מעריב