נעמי שמר היתה אישה שמחה ומלאת חיים. ב־74 שנות חייה (2004-1930) היא נעטפה בחום ובאהבה, ואף זכתה בפרס ישראל. מאות משיריה הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית; "ירושלים של זהב", שכמעט היה להמנון, הוכתר כשיר הישראלי האהוב בכל הזמנים; בתי ספר, רחובות וכיכרות נקראו על שמה. כשנפטרה בז' בתמוז, לפני תשע שנים, ונטמנה לצלילי "חורשת האיקליפטוס" בבית העלמין בכנרת, כמעט השתרר בארץ אבל לאומי.
אבל באחת המגירות ב"ציפור הנפש" של שמר שכנו במשך שנים ארוכות גם כאב, פגיעות ועלבון, שעליהם לא הרבתה לדבר. שמר העזה לחרוג מהקו הפוליטי המקובל של מרבית האמנים בתקופתה. היא הזדהתה בגלוי עם המתנחלים, ודבקה בערכי ההתיישבות, שעליהם גדלה כילדה בעמק הירדן בקבוצת כנרת. ה"שבט" של שמר התרחק מהדרך הזאת. שמר דבקה בה, ושילמה על כך הן מחיר אישי ומשפחתי והן מחיר חברתי כבד.
ישראל הראל העיר פעם ש"לעולם לא נדע כמה יצירות חשובות לא נכתבו, לא הולחנו ולא הומחזו בשל הפחד שהטילה הדיקטטורה של התקינות הפוליטית, שגלשה גם לתחום שלאמנים לא מעטים חשוב לא פחות מהיצירה: ההשתייכות החברתית". האם אכן הפסדנו גם יצירות של נעמי שמר על הרקע הזה? האם גם היא צינזרה את עצמה? קשה לדעת, אבל היא לבטח כאבה את הביקורת על יצירתה האמנותית, שלא פעם היתה פוליטית, ואת התרחקותם של ידידים קרובים, לאחר שבחרה להזדהות עם השקפות הימין. שנים חלקה את תחושותיה, לעיתים בדמעות, עם ידידיה הקרובים ועם בני משפחתה. עכשיו, במלאות תשע שנים למותה, הם שוברים שתיקה.
לכתבה המלאה: ישראל היום